הי חבר'ה נפלאים,
אני בת שלושים וקצת, וקוראים לי אוסנת. רוב מכריי קוראים לי אוסי. אני מספקת שירותי ליווי, ובדרך כלל אני ממש לא מתביישת בזה, ולפעמים אפילו גאה במשלח ידי. אלא אם כן קורה משהו מיוחד, שגורם לי לפקפק בעצמי, כמו שקרה לי בדיוק בשבוע שעבר. עברתי בשעות הצהריים בסופר השכונתי שלנו, ושמעתי את השכנה שלי אומרת לשכנה אחרת – "ראית אותה, היא נראית בדיוק כמו הזנזונת השחורדינית שהגברים הכי אוהבים", הדברים נאמרו בלעג ובבוז גדול, תוך כדי כך שהיא חייכה חיוך מרושע, מתנשא ומגעיל.
קפאתי בתוך שנייה אחת. רגליי אינן נשאו אותי. נרתעתי. לא ידעתי פשוט מה לעשות עם עצמי. אף פעם לא כינו אותי זונה עד לרגע הזה. הבושה וכן הכעס העצומים התלקחו בי מיד באופן אינסטינקטיבי, כאשר נאבקתי בכל הנטייה הטבעית שלי להטיח בה עלבון שיהיה באותו קנה מידה של השפלה. הסתובבתי ופניתי מהן לכיוון היציאה מהחנות. מה שהרגיז אותי, שהיה צדק, קורטוב של אמת בדבריה. קודם כל, באמת הייתי שחורדינית, ברור מאליו שאני לא בלונדינית מיום לידתי, ושאני שחורה במקור, שמקפידה כל הזמן לצבוע את השיער. שנית כל, מה ההבדל בין זונה לבין מי שמספקת שירותי ליווי? ככלות הכול, נכנסתי בעיניים פקוחות ומתוך רצון חופשי לג'וב הנלעג הזה. לפתע התחלתי "לחשב מסלול מחדש", ולהבין לאן פניי בכלל מועדות. ניסיתי למצוא את הקול הפנימי שלי, והוא דשדש באיטיות, וסירב להגיע.
התחלתי לגולל את השנים האחרונות, שבהן אני נותנת שירותי ליווי למנעד רב של גברים, הלקוחות שלי. חלק מהם לקוחות קבועים, וחלק מהם לקוחות מזדמנים. ניסיתי לחשוב אם מישהו מהם בכלל מכבד אותי. אם מישהו רואה אותי קצת אחרת מאותה נערת ליווי, שמספקת לו שירותים כבר הרבה זמן. מישהו מהם בכלל רואה אותי בתור אישה? בתור בן אדם בשר ודם? ככל שהתעמקתי בכך, הבנתי שממש לא. כל הלקוחות שלי, הגברים, שחלקם נשואים באושר ובעושר, מי יותר ומי פחות, רואים בי רק כזונה. וזאת האמת הכי קשה, שנאלצתי להודות בה ביני לבין עצמי. הם רואים אותי בתור כלי קיבול לפריקה של היצר המיני שלהם, ותו לא. צער רב אחז בי. הרגשתי שהלב שלי נשבר. איפה הייתי בכל השנים האחרונות? כמה תמימה ונאיבית יכולתי להיות? למה חשבתי שאני מוקפת בחברים טובים? שהלקוחות שלי הם החברים הכי טובים שלי, שאתם אני מנהלת שיחות נפש, ויודעת הכול עליהם, בעצם לא רואים בי כשווה בין שווים, אלא כסתם זונה.
איפה נפלו גיבורים?…