החום בדובאי היה סמיך, כמו שמיכת חול. הסוויטה במלון המפואר נראתה כמו משהו מהעתיד – קירות זכוכית, נוף לים, טכנולוגיה שמדברת איתך. אבל שלוש הנשים שישבו על הספה לא שמו לב ליופי. הן היו עייפות.

קרינה, סופיה ולריסה – שלוש נשים מברזיל שהגיעו לעיר המהפנטת הזו מסיבות שונות, אבל עם מטרה דומה. הן לא הגדירו את עצמן כ"נערות ליווי", לפחות לא אחת לשנייה. הן דיברו על זה כאילו זה סוג של עסקה זמנית: "כמה חודשים", "רק כדי להתייצב כלכלית", "אני חוזרת לריו בקיץ".

אבל כשהגעת לדובאי, הקיץ נמס לתוך עוד קיץ, ועוד אחד.

קרינה הייתה הבכורה – 31, שקטה, עם עיניים שראו יותר ממה שסיפרה. היא הייתה ה"ראש" הלא רשמי של השלישייה, זו שהייתה מנהלת את ההזמנות, מתמקחת עם הסוכנים, שומרת על סדר.

סופיה הייתה ההפוכה ממנה – 24, צחקנית, מדברת מהר, אוהבת שמצלמים אותה. "אני לא ילדה רעה", הייתה אומרת בגאווה. "אני פשוט יודעת להשתמש במה שיש לי."

ולריסה – רק בת 20, הכי צעירה, זו שעדיין שאלה שאלות. היא הייתה כאן רק חודש. שתי האחרות שמרו עליה כמו על אחות קטנה. היא לא ממש ידעה למה באה – זה התחיל כהבטחה לעבודה ב"הפקות ואירועים", ונגמר במה שנגמר.

בערב ההוא, הטלפון של קרינה צלצל. זה היה סולטן סעודי – לקוח ותיק. הוא רצה שלושתן, עכשיו. וילה מחוץ לעיר, לילה שלם. "משלמים כפול," אמר הסוכן, "פלוס מתנה."

קרינה לא אהבה את זה. לילה שלם רחוק מהעיר זה תמיד סימן שצריך להיזהר. אבל הכסף היה מפתה. ולריסה רצתה לצאת מהמלון. סופיה כבר התחילה לבחור בגדים.

הווילה הייתה ענקית, לבנה, מנותקת מהעולם. הגבר שקיבל את פניהן היה שקט, לבוש בלבן, עם שעון זהב בגודל של צלחת. הוא חייך – לא בחום, אלא בסיפוק.

הן שתו. רק טיפה. לא יותר מדי. סופיה התחילה לרקוד. לריסה הסתובבה בין החדרים, בודקת הכול. קרינה שמרה על קשר עין עם כל מה שזז.

ואז משהו השתבש.

זה התחיל כששני גברים נכנסו מבלי שהוזמנו – הם לא נראו לקוחות. הם נראו כמו מאבטחים. משהו במבטים שלהם היה לא רגיל. סופיה הפסיקה לרקוד. קרינה קמה. לריסה הייתה בחדר השני, וכשחזרה, כבר הבינה שמשהו קורה.

"מה קורה כאן?" שאלה קרינה.

אחד הגברים חייך. "אתן לא עוזבות עד מחר בבוקר. זה הסיכום."

"זה לא מה שסיכמנו עם הסוכן."

החיוך נמחק. "אנחנו הסיכום החדש."

ולא הייתה ברירה.

הלילה היה ארוך. מתוח. לא אלים, לא במובן הפיזי. אבל כל הזמן ריחף באוויר חשש. שליטה. כוח. כל אחת מהן הבינה בדיוק באיזה משחק הן משחקות, ושאין להן קלפים. רק תקווה שייצאו משם בשלום.

בבוקר, כשהשמש התחילה לטפס מעל החולות, קרינה ביקשה ללכת לשירותים – לבד. היא שכנעה אחד מהמאבטחים לתת לה פרטיות. לא הייתה שם חלון, רק קיר שיש, אבל היא לקחה משהו – סכין גילוח ממגירה – ודחפה אותו לגרב שלה.

כשחזרו למלון, הן לא דיברו הרבה. כל אחת שקעה בשתיקה שלה.

בערב, קרינה הודיעה: "אני עוזבת."

"מה?" שאלה סופיה. "עכשיו?"

"כן. מצאתי טיסה מחר בלילה. מספיק."

"ואת משאירה אותנו פה?"

"אני משאירה את עצמי. זה לא חיים. ואם אני לא אלך עכשיו, אני לא אלך לעולם."

לריסה שתקה. סופיה הסתכלה על החלון. הייתה הפסקה של עשר שניות שיכלה להימשך נצח. ואז סופיה אמרה: "אני באה איתך."

לריסה עדיין לא ענתה.

למחרת, בשדה התעופה, רק שתיים עמדו בתור לביקורת הדרכונים. קרינה וסופיה. לריסה לא הופיעה.

הן חיכו לה. עוד חצי שעה. ואז קרינה אמרה, "היא בחרה להישאר. או שמישהו בחר בשבילה."

על המטוס לריו, סופיה שאלה, "מה נעשה עכשיו?"

קרינה חייכה. בפעם הראשונה מזה חודשים. "כל מה שלא עשינו עד עכשיו."

הסיפור לא נגמר שם. יש עוד הרבה מה לספר – על איך קרינה פתחה עסק קטן בשכונה שבה גדלה, איך סופיה הצטרפה ללימודי צילום, איך הן ניסו לאתר את לריסה – אפילו פנו למשטרה בדובאי, לשגרירות, אבל העולם הזה, שבו בנות נעלמות מאחורי דלתות זכוכית, לא שומר תיעוד.

אבל הן חזרו.

ולפעמים, זה כל מה שאפשר לעשות – לחזור.